שומת מקרקעין (הערכת שווי) לבית בירושלים

הדרך המקצועית (והחוקית) להערכת שווי של בית מגורים בירושלים, כגון: וילה, קוטג', היא ע"י קבלת שומת מקרקעין מקיפה על הנכס. שומה זו, היא המסמך העיקרי בייעוץ והדרכה בקניית הבית, עוד כי "בְּחָכְמָה, יִבָּנֶה בָּיִת; וּבִתְבוּנָה, יִתְכּוֹנָן. וּבְדַעַת, חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל-הוֹן יָקָר וְנָעִים"(משלי כד'), ויש לפעול במקצועיות בהליך כה מורכב ויקר, למען שקט נפשי והנאה מהבית: "וְיָדַעְתָּ, כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ;    וּפָקַדְתָּ נָוְךָ, וְלֹא תֶחֱטָא" (איוב ה').

בית מגורים שכולל גינה או חצר, הוא בעל מאפיינים ייחודיים לו, ביניהם: המצב הפיזי תחזוקתי של הבית, זכויות הבנייה הנוספות לבית, נוחות הגישה לכניסה לבית ולחנייה, אוויר אור ונוף מהבית, זווית פני הקרקע של הבית, רמת הבנייה הפונקציונאלית של הבית לצד אפשרות הבנייה על השלד הקיים, ועוד.

גישת ההשוואה הינה הגישה הרווחת ביותר לשימוש בהערכת בתים, על פי גישה זו שמאי המקרקעין מבסס את אומדן שווי השוק של הנכס לפי השוואת מחירים בין נכסים דומים, ההערכה מבוצעת ע"י התאמת מכלול הגורמים בין נכסי ההשוואה לנכס הנישום, בין היתר במיקומם, אופיים, רמת הסיכון בהם, מידת סחירותם וכיו"ב. לקריאה על גישות נוספות – עבור לדף "גישות ועקרונות השומה".

משרדינו מעריך שמאות לבית מגורים לפי תקן שמאות עם מכלול בדיקות נדרשות לפי התקן. עם זאת, ניתן להעריך את שווי הבית בשומה מקוצרת שהיא יותר זולה. לקריאה בהרחבה על שומה מקוצרת לבית מגורים.

 

הבית ביהדות:

המילה 'בית' חריגה בשפת הקודש, בעיקר בשורש המילה. האות יוד נשארת גם בהטיית המילה לרבים או בשייכות. לבית יש מהווה חשיבות עצומה באורח חיו של האדם: "וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה" (בראשית לט'), וכן הבית מהווה חלק מתיאור הימים היפים, של ביטחון נפשי ומגורים בשלווה: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע--כֹּל, יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א' ה'); " וְיָדַעְתָּ, כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ;    וּפָקַדְתָּ נָוְךָ, וְלֹא תֶחֱטָא" (איוב ה'), שאופן הבנייה שלו בצורה חכמה: "בְּחָכְמָה, יִבָּנֶה בָּיִת;    וּבִתְבוּנָה, יִתְכּוֹנָן.     וּבְדַעַת, חֲדָרִים יִמָּלְאוּ--    כָּל-הוֹן יָקָר וְנָעִים" (משלי כד'), עד שלפעמים ההתקבעות בבית היא יותר מדי, וצריך לצאת גם למשימות ומטרות חיינו בחוץ: "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם, לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים" (חגיי א'). מבית משפחתי וקטן, אנו נדרשים לבית כל העולם, ולמרות שהאלוקים איננו צריך בית: "כֹּה, אָמַר ה', הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ-לִי, וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיהו סו'), הוא ברכתנו ואמצעי לקרבתנו לאלוקים: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות כה').

התורה נותרת חשיבות לפרטיות בבית, ברמה גבוהה ממערכות המשפט המודרניות, למשל:  "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ, לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ.   בַּחוּץ, תַּעֲמֹד; וְהָאִישׁ, אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ, יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט, הַחוּצָה" (דברים כד'), חוק שאינו קיים כיום (לפי חוקי הוצל"פ ניתן להיכנס לבית החייב להוציא את רוב רכושו). דוגמא מעניינת לכך, בסדר גודל של כבוד העם (ולא רק כבוד האדם הפרטי), עמדה לזכותו של אחאב מלך ישראל: " כִּי אִם-כָּעֵת מָחָר, אֶשְׁלַח אֶת-עֲבָדַי אֵלֶיךָ, וְחִפְּשׂוּ אֶת-בֵּיתְךָ, וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ; וְהָיָה כָּל-מַחְמַד עֵינֶיךָ, יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ.   וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, לְכָל-זִקְנֵי הָאָרֶץ, וַיֹּאמֶר דְּעוּ-נָא וּרְאוּ, כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ " (מלכים א' כ').

נישה נוספת בערך הקרקע והבית, מדגישה התורה בפגיעה החמורה של השגת גבול - ולקיחת קרקע של אחר: "אָרוּר, מַסִּיגגְּבוּלרֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" (דברים כז'); "אַל-תַּסֵּג,גְּבוּלעוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ., אַל תַּסֵּגגְּבוּל עוֹלָם; וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים, אַל תָּבֹא" (משלי כב'-כג'), וכך מומחש בסיפור הקשה של הפקעת קרקע: "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל--אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה" (מלכים א' פרק כא').

הבית כולל יחידות שונות ומגוונות לשימוש:

·      המרתף הינו מקום טבעי לקירור ולהגנה מפני השמש. בתקופת התנ"ך היו משתמשים בו כמקרר למזון, להגנה מחום השמש בימי חמסין, ולימוד תורה במהלך היום.

·      חדר המקרה הינו בית השימוש/השירותים, המהווה חדר גבוה וצידי שנושבת בו רוח (לאוורור החדר): "אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה" (שופטים ג').

·      עליית הגג משמשת כמקום פנוי, כיוון שהגישה לשם פחות נוחה: "נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב' ד'); "וְהִיא, הֶעֱלָתַם הַגָּגָה; וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג" (יהושע ב').

·      לבית ראוי שיהיו חלונות כלפי חוץ, אך זאת בצניעות: "וַיַּעַשׂ לַבָּיִת, חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים." (מלכים א' ו'); " מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד').

כניסות: 8733
קטגוריה: מקורות וגישה מהיהדות עידכון אחרון ב-חמישי, 21 יולי 2016 נכתב על ידי מנהל אתר